הפער שבין הרצון לרפא נתק משפחתי לבין עבודת הריפוי בפועל (חלק א’)

זה לא קל להורים שיש להם נתק עם אחד מהילדים שלהם

להסכים לעשות עבודת עומק

שתרפא את הנתק המשפחתי.

למרות שהניסיון של יותר מעשרים השנים האחרונות

מלמד אותי

שכאשר הורה עושה את העבודה הפנימית שלו באמת

תמיד הקשר עם הילד או הילדה המנותקים משתפר,

ולפעמים אפילו הנתק נרפא כליל,

אם מודים על האמת

למרות הרצונות הכנים של הורים לעשות את העבודה,

למרות הכאב הגדול,

למרות הגעגוע,

עבור הרבה הורים

קשה להסכים להתמסר

ולעשות את עבודת העומק המתבקשת

כדי לרפא את הנתק המשפחתי בחייהם.

##### משפטים שחוזרים על עצמם

אם אני אוסף כמה מהמשפטים הנפוצים

שאני שומע מהורים

שרוצים לגשר על נתק משפחתי,

אני מוצא שוב ושוב משפטים כמו:

• “הוא לא רוצה קשר. אני לא יכול/ה להכריח אותו”.
• “כשהיא תרצה – אני כאן, עם זרועות פתוחות”.
• “עשיתי כבר כל מה שיכולתי”.
• “לי כבר אין מה לעשות”.
• “עכשיו תורו / תורה לעבוד”.
• “אני כבר עבדתי על זה מספיק,
• עכשיו שהיא תעשה את העבודה שלה”.

אלו לא משפטים של חוסר אכפתיות.

אלו משפטים של הורים כואבים,

שמרגישים שהם עשו כל מה שביכולתם,

ועכשיו המפתח נמצא “בצד השני”

אצל הילד או הילדה שלהם.

---

##### גם כשכבר מתחילים…

יש הורים שמגיעים למפגש או לסדנה.

הם מתחילים עם הרבה רצון טוב.

ולפעמים

משהו באמת מתחיל לזוז.

(כן, גם בסדנה אחת

משהו פנימי, ולפעמים גם משהו חיצוני בקשר,

יכול להתחיל לזוז.)

ואז

משהו נעצר.

התהליך לא ממשיך.

לפעמים ההסברים הם:

• זו תקופה עמוסה עכשיו להתמסר לעבודה כזאת.
• אולי זה עניין של כסף או סדר עדיפויות
• אולי עניין של כוחות

כן, לפעמים,

דווקא אחרי שמתחילה תנועה מרפאת

משהו עוצר.

• מחכים לתהליך הבא.
• לזמן מתאים יותר.
• לשלב אחר.

למעשה

סיבות שלא לעשות עכשיו את עבודת הריפוי

יש הרבה.

##### מפגש עם השאלה החשובה

אז מה גורם להורים

שרוצים ריפוי לקשר עם הילד/ה המנותק/ת,

שרוצים מאוד לעשות את העבודה,

שמרגישים, ואומרים, שזה הדבר הכי חשוב להם

למצוא סיבות טובות, אמיתיות ומשכנעות

שלא להיכנס לעבודת הריפוי החשובה הזאת עכשיו?

בפוסט הבא

אני רוצה להתמודד באומץ ובכנות עם השאלה החשובה הזאת.

—————