מלכודת הסליחה בריפוי נתקים משפחתיים
מלכודת הסליחה בריפוי נתקים משפחתיים
התלבטתי אם לפרסם לפני יום כיפור או עכשיו.
סליחה
מושג כל כך שגור בתחומי הריפוי, ההתפתחות הרוחנית והטיפול.
רובנו מאמינים שאנחנו צריכים לסלוח.
צריכים לסלוח למי שפגע בנו,
במיוחד אם זה אחד ההורים או אנשים מאוד קרובים.
חלקנו מאמינים שאם לא נסלח, אז לא נוכל להבריא.
לא נוכל להשתחרר.
לא נוכל להתפתח.
נצטרך לחיות עם המשא הזה.
יש אנשים שמאמינים שבלי הסליחה נהיה כבולים לעד.
כועסים, מתוסכלים,
נצטרך לחיות עם הרגשות הרעים שלנו, אולי לעד.
אבל הניסיון מלמד שזה לא נכון!
סליחה היא אפשרית,
אבל היא לא מחויבת המציאות.
אפשר לחיות טוב,
להשתחרר מהמשא המיותר
גם בלי הסליחה.
אפשר להתפתח,
להירפא,
גם בלי הסליחה.
##### מה אם לא נסלח?
חלקנו מנסה לכפות את הסליחה על עצמנו בכל מיני צורות,
לפעמים בתוקפנות עצמית גדולה.
אבל מה יקרה אם לא נסלח?
מה יקרה אם נכעס, ונתבאס, ונכעס שוב
מתוך ידיעה שבסוף אנחנו לא חייבים לסלוח?
מה יקרה אם "נלך עם זה עד הסוף"?
בלי לדעת איך זה יתפתח?
מה יקרה אם נהיה עם החוויה של מה שיש
(עדיף בליווי, בעזרה והכלה מתאימים)?
מה יקרה אם נהיה נאמנים לרגשות שלנו,
ולמה שקורה אתנו?
הניסיון לסלוח בכוח לעתים קרובות עוצר את התנועה.
הוא עלול להקפיא חלקים בתוכנו
ולגרום להם ולנו להיפגע.
כי במקום להיות עם מה שיש
עם הכעס, הטינה, הכאב
אנחנו מנסים לקפוץ למשהו שאנחנו חושבים שהוא "אמור להיות".
כשאנחנו מנסים לסלוח מוקדם מדי,
בכוח,
בכפייה,
"כי ככה צריך"
הכעס, הכאב, העצב, תחושת הבגידה,
כל הרגשות הקשים האלה עדיין נשארים שם.
זה נראה כאילו
שהסליחה מנסה לכסות עליהם,
כמו שטיח שמכסה על לכלוך.
לכאורה לא רואים את הליכלוך,
אבל הוא נמצא שם.
"סליחה כזאת"
שמנסה לעקוף את הרגשות
ואת העבודה שצריכה להיעשות –
סליחה כזאת שמנסה לכפות
לא פותרת.
היא גורמת לרגשות הקשים
להמשיך להשפיע עלינו,
לרוב בדרכים שאנחנו אפילו לא נדע ולא נבין.
##### ריפוי אפשרי
ומה אם באמת נהיה נאמנים לרגשות שלנו?
נרשה לעצמנו לכעוס, להתבאס,
להרגיש את הכאב, את הזעם, את האכזבה
בלי לדרוש מעצמנו לסלוח.
בלי להגיד לעצמנו שאנחנו צריכים להיות במקום אחר.
האם זה באמת אומר שנהיה תקועים בכעס וברגשות הקשים?
ניסיון השנים עם עצמי
ועם האנשים שעבדתי איתם
מראה משהו אחר.
כאשר אנחנו נותנים מקום משמעותי לרגשות הקשים,
מתוך הבנה שלא חייבים להגיע לסליחה
משהו יכול להתחיל לנוע.
רגשות יכולים להעמיק,
להשתנות,
או לעשות משהו אחר.
התהליך החיובי יכול להתפתח בדרכו.
אנחנו יכולים להירפא בדרכים עמוקות, ברמות חדשות.
##### האם הסליחה תגיע תמיד?
הסליחה יכולה להגיע,
ויכולה שלא להגיע.
וגם כשהיא לא מגיעה
מגיעים דברים אחרים,
מרפאים לא פחות.
##### כשהסליחה מגיעה
ולפעמים, מתוך המקום הזה,
הסליחה מגיעה.
לא כי ניסינו.
לא כי כפינו על עצמנו.
אלא בגלל שהיינו עם מה שיש,
ונתנו לו מקום,
באומץ, באמונה
.
אפשרנו לעבודת עומק להופיע.
ואז, לפעמים,
קורה משהו.
כנראה בזכות כל העבודה שלנו
משהו מבפנים פתח את הדלת.
ואז הסליחה יכולה להגיע
בזמן שלה,
כחלק מהנס של התהליך.
##### הסליחה היא לא שלנו
לסליחה,
אם היא מגיעה,
יש את הדינמיקה שלה.
התפקיד שלנו הוא לעשות את העבודה
לתת מקום לכעס, לכאב, לאכזבה.
לעשות את עבודת הריפוי שאנחנו יכולים לעשות.
ולפעמים לאפשר לדלת להיפתח.
אבל כשהסליחה מגיעה
מתברר שהיא לא שלנו.
מי שנכנס דרך הדלת הזאת,
מי שסולח באמת
זה לא אנחנו.
זה משהו גדול יותר,
כוח שבא מעבר לנו.
כנראה שעבודת הריפוי שלנו
היא רק לפתוח את הדלת הזאת.
הסליחה עצמה?
היא נכנסת בכוחות עצמה, כשהיא מוכנה.
(ויש לה הרבה כוחות).
—
ולפעמים, הסליחה מגיעה בדרכים מפתיעו
עובדים ועובדים עם הכעס והכאב,
ואז פתאום מגלים שהסליחה כבר כאן
לפעמים מבלי שידענו על כך.
===
##### מנסים לסלוח ולא מצליחים?
אז אם אתם מרגישים שאתם צריכים לסלוח למישהו,
ופשוט לא מצליחים
אולי תפסיקו לנסות
.
אולי תתחברו למה שיש,
גם אם זה כואב וקשה ו"לא רוחני".
אולי זה בדיוק המקום שאתם צריכים להיות בו עכשיו.
ואולי זו בדיוק דרך הריפוי ההתפתחותית,
הטובה ביותר בשבילך עכשיו.