לא הזמן הנכון
לא הזמן הנכון
מותר לך להגיד: עכשיו זה לא הזמן לעבוד על הנתק המשפחתי.
כמעט כל מה שנכתב על ריפוי דוחף לכיוון אחד:
אל תחכי/ה, תתחיל/י עכשיו,
אסור לפספס.
ולעיתים דווקא התשובה הבוגרת והמרפאת ביותר היא: "לא עכשיו".
"עכשיו זה לא הזמן לטפל בנתק המשפחתי שלי".
אבל כאן חשוב דיוק.
לא כל "לא עכשיו" נולד מאותו מקום,
וכדאי לדעת להבחין בין שלושה סוגים.
יש "לא עכשיו" טכני.
"אין לי זמן עכשיו, יש נסיעה,
זה קצת יקר,
אולי בפעם הבאה."
זה כמעט תמיד נכון,
כי כמעט אף פעם אין זמן אידאלי לעבודה כזאת.
לפעמים בתוך הטכני מסתתר משהו מהותי.
ולפעמים הטכני הוא פשוט הדרך השקטה לדחות.
יש "לא עכשיו" מהותי, וזה הקול שהכי חשוב להקשיב לו.
"אין לי כוחות לזה עכשיו.
זה גדול עלי.
זה עלול לפרק אותי."
לקול הזה כדאי להקשיב בכנות.
יש תקופות בחיים שבהן פשוט צריך לשרוד.
להיכנס לעבודת עומק בכוח, מתוך התעלמות מהקול הזה,
זה דבר שעלול להזיק יותר מלעזור.
זה לא ויתור.
זו אחריות. אחריות על רווחתך הנפשית.
ויש "לא עכשיו" שנולד מאי-הבנה של התהליך.
"אין טעם, אנחנו לא בקשר וגם אין לי כוונה להיות בקשר.
זה לא יעזור.
זה ייקח יותר מדי אנרגיה."
כאן כדאי לעצור, כי המחשבה הזאת נשענת על אי-הבנה נפוצה.
העבודה איננה על הקשר עם האדם שבחוץ.
—
עבודת הריפוי עוסקת במבנה הנתק שחי בתוכך.
מבנה שכבר יש לו חיים משלו,
שאינו קשור רק לאדם מסוים,
מבנה שממשיך לצרוך אנרגיה עצומה גם כשאין שום קשר בפועל.
וזוהי גם הסיבה מדוע לפעמים שינוי בחוץ לבדו לא מחזיק. גם אם משהו בחוץ משתפר,
כל עוד המבנה הפנימי לא השתנה, משהו בפנים שכבר רגיל לנתק נוטה להחזיר את המצב לקדמותו.
ריפוי של המבנה הפנימי הזה אפשרי,
והוא אינו מצריך שהצד השני ישתף פעולה, או בכלל יידע על כך.
לא כל "עכשיו זה לא הזמן לעבוד על הנתק המשפחתי שלי" נובע מאותו מקום.
לכולם כדאי להקשיב.
עם המהותי – לא הייתי מתווכח.
יש בו חוכמה, וממש רצוי לכבד אותו.
עם האחרים, הטכני, וה"אי-הבנה", כדאי, להבנתי, לתת עבודה נוספת, לפני שסוגרים את הדלת.